Internet
January 21, 2005
www.nrg.co.il
Israel
גוטפריד הלנויין
אה, למי אכפת שני אמנים מסתכלים על דמדומי האנושות ומתווכחים – האם בכלל שווה להציל אותה?
"ישנם שני סוגים של מהפכות. האחת, המהפכה האסתטית... והשנייה, הפוליטית – שנכשלה. ותודה לאל שנכשלה. אני זוכר את ההיסטריה בקרב הסטודנטים כשגם אני למדתי – כולם רצו להיות כמו צ'ה. היו המאואיסטים והלניניסטים, הטרוצקיסטים והספרטקיסטים וקבוצות אחרות בעלות שמות אידיוטיים דומים – כולן נלחמות אחת כנגד השנייה, כמובן. זה היה כל כך מזויף – כל הדיונים האלה מבוקר עד ערב כיצד לשחרר את מעמד הפועלים. אף אחד מהילדים המפונקים האלה לא עבד בעצמם, אבל זה נתן להם תחושה מרגשת ורומנטית, וככל הנראה גם הרגשת חשיבות עצומה." (גוטפריד הלנויין)
הצילו את חיות היער!", זועק לעברך עלון ששודך אל אחד העצים בסביבת מקום מגוריך, תמונתו של סנאי, המביט ישירות אליך מפינתו השמאלית התחתונה של הדף, נלווית אליו. "עזרו לנו לעצור את הכיבוש הישראלי!", קורא אחר, בנימה יבבנית למדי, דיוקנו של ילד פלשתינאי בעל עיני-עגל הקבור תחת הריסות ביתו הקודם מוצבת היכן שבעלון הקודם, שירתה תמונתו של הסנאי את אותה המטרה. "עלינו לעצור את הקמת האנטנות הסלולריות!", צועקות אליך עשרות המודעות המצויות בכל מקום, כך נדמה, בשכונת מגוריך. במרכז המסחרי, על קירות מה שבעבר היה ודאי פעוטון מסוג זה או אחר, תלויה כרזה מתפוררת, קרועה למחצה, שריד אילם מתקופת בחירות צעקנית שכבר נשכחה: "רק ביבי!". אם תרחיק עוד כמה מאות מטרים במסלולך, ודאי תתקל במפגיני יום שישי, שלטים כנגד זה ובעד זה האחר בידיהם, מפיצים עלונים וסטיקרים לכל עובר ושב שנקרה בדרכם, צועקים בגרון ניחר סיסמאות שחוקות, בנאליות, אשרהא אפילו הם - החוזרים עליהן פעם אחר פעם, מכוח האינרציה - כבר חדלו מלהאמין בהן. "לא לפיטום האווזים!", "לא לגדיעת יערות הגשם!", "כן לשלום, לא למלחמה!", "לא לזיהום האוויר!", "יום ללא קניות!", "עזרו לנפגעי מזרח-אסיה!", "עזרו לילדים" בחמישים ואריאציות שונות, "רק הליכוד יכול!" מונח בעצלתיים על גופו השברירי והחולה של נרקומן התופס תנומת צהריים על אחת ממדרכות העיר התחתית, הכרזה הגדולה משמשת לו כשמיכה - עולם שלם של תנועות עקרות, כנגד רעה חולה זו או כנגד רעה חולה אחרת: מודעות, מדבקות, שלטים, עצומות שלכל אחת מהן יש סיפור, ובכל זאת רובן המוחלט לא פתר שום דבר, רק העלה אבק במקרה הטוב, כשבמקרה הרע הוסתר ע"י כרזות אחרות, חדשות, שגם להן – מן הסתם - יש אג'נדה. עולם שלם של ניסיונות להאמין בכוחה של המחאה הדמוקרטית, ולפעול כדרכה, עדות אילמת-מכורח למאבקים שכשלו, שגוועו לאיטם; קורבנות, וכאב, ומידה בלתי-נתפסת של סבל: סבל העולם, סבל הסביבה, סבל האומה, סבלו המוצנע של האחד, ולצדה מידה בלתי-נתפסת של אמונה מופרכת: בתבונתו של העולם, בסבלנותה של הסביבה, באהדתו המולדת של האדם למצוקת הזולת. אינספור מחלות, מכל סוג, מפושטי-היד השיכורים מרעליו של ההווה, הנעים בין מכונית למכונית בצליעה נואשת אחר כסף, ועד ליפי-הנפש הצעירים מן השכונות הטובות המטיפים לפועלים, לעניים, לעלובים החיים ולכל מי שרק מוכן לשמוע, להיאבק יחד, עבור כל דבר – בעולם חסר תוחלת, לא משנה המטרה.
לא רחוק מאותה המולה עראית של תמימות אוהבת-אדם ולהט מיובש, משוטט אחד עוצר לרגע, מתפלא שבכל זאת – ולאחר הכל – עוד מתקבל המראה שמולו בסוג מסוים, גם אם חלוש למדי, של הפתעה: בני אדם עוד מוכנים לקפוץ מגג בית-הקלפים המוסרי ולבחון את אמונתם בלב בור השופכין המזוהם וחסר הסיכוי המתקרא אזור המחייה המודרני, לא מודעים לתהום שהם מתקרבים אליה ושבה הוא עצמו –השבע מסם המוות - מבקש להיבלע. רוח-רפאים שכמותו, חי-מת הנידון לשיטוט חסר מטרה בחוצות ערי העולם, סביבו קמים אנשים במפץ ונופלים בקול דממה דקה, מרידות אישיות ומאבקים פרטיים מקבלים את תשומת הלב הרגעית שלהם טרם שהם מתרסקים מבלי להשמיע רחש, ובכל זאת - מבלי להכיר את קלישות סיכוייו– קם מישהו אחר מביניהם וצועק עד שהוא מכלה את עצמו ונעלם כציפור בקו האופק, בתהליך שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש. כמה הוא – הזר - מיטיב להכיר את עולמם יותר מהם, הוא חושב, כשהוא מתבונן בהם: חיוורים ועדינים למראה, מפיצים עלונים וקוראים לכל נדכאי העולם להקשיב להם; או כשהם זועמים ומתוך נואשות (שיכולה רק להתגבר) הם מחריבים כל דבר שבסביבתם; הוא רואה אותם שרועים אפרקדן על מזרון בקצה המדרכה, ערים-למחצה וידם מושטת לנדבה, קיטעים או גידמים הממלמלים לעצמם ופורצים בהתקפות טירוף, או פשוט בתחינה, בקרונות הרכבת התחתית; הוא רואה אותם הולכים לבדם או בקבוצות, חדורי אמונה שלעצם הבחירה הזאת ישנה חשיבות כלשהי; הוא רואה אותם מוחים, זועקים, מרימים את קולם, והוא יודע גם עד כמה תהיה נפילתם כואבת. הוא האמן, נביאה האחרון של החור השחור הבולע-כל שהיא תקופתנו., סביבו הוא אינו רואה אלא את הראיות לחוסר התוחלת שבכל מאבק. מכל עבר ניבטים אליו רעלי התקופה: רעל האלכוהול, רעל הקנייה, רעל הכימיקלים הזמינים והמזון המתועש; רעל האפתיה, רעל התקשורת, רעל התחבורה, רעל האוויר שהוא נושם לתוכו, העמוס במחלות מאכלות ריאה וכבד, רעל הנוחות המתיילדת והאסתטיקה המצועצעת של התקופה שהוא חי בה, תרעלת הנגיפים המועברים במגע אנושי ורעל הנואשות התמימה שבקיבוצם האקראי של עוברי-אורח תחת כוחה המתעתע של אשליה אחת. אפשר לשפטו כחסר-רגש, כציניקן, כניהיליסט חשוך ואדיש לגורלם העגום של אחיו ושל אלה שאינם אחיו, אך הוא, כמה שהיה כמה להתאים לאותה הגדרה, יודע את האמת המרה, שהוא אינו אדיש, ואינו חסר-רגש: מתוכו, בין אם ירצה ובין אם לאו, בוקעת זעקתו האבודה – חצייה אוהבת-אדם וחצייה ניהיליסטית - של בן זמנו, יהיה אשר יהיה הוא, הנקבר אפסי ואכול-אבק אל מול התמורות ההיסטוריות המתהוות למרות היותו ובלעדיו.
"ישנם שני סוגים של מהפכות. האחת, המהפכה האסתטית... והשנייה, הפוליטית – שנכשלה. ותודה לאל שנכשלה. אני זוכר את ההיסטריה בקרב הסטודנטים כשגם אני למדתי – כולם רצו להיות כמו צ'ה. היו המאואיסטים והלניניסטים, הטרוצקיסטים והספרטקיסטים וקבוצות אחרות בעלות שמות אידיוטיים דומים – כולן נלחמות אחת כנגד השנייה, כמובן. זה היה כל כך מזויף – כל הדיונים האלה מבוקר עד ערב כיצד לשחרר את מעמד הפועלים. אף אחד מהילדים המפונקים האלה לא עבד בעצמם, אבל זה נתן להם תחושה מרגשת ורומנטית, וככל הנראה גם הרגשת חשיבות עצומה." (גוטפריד הלנויין)
בסוף שנות ה-70, מספר האמן האוסטרי גוטפריד הלנויין, אחזה בו תדהמה עמוקה כשקרא ראיון עם אחד, ד"ר גרוס, אז אחד המומחים הגדולים לרפואה משפטית בווינה. ד"ר גרוס זה היה מופקד על בית-משוגעים בתקופת המלחמה, אשר היה אחראי בין היתר לרציחתם של כמה מאות ילדים חולי נפש, במסגרת תפקידו כאחראי על המוסד. בראיון עצמו, הוא מספר, שאל המראיין את גרוס האם זה נכון כי היה אחראי במישרין למותם של ילדים רבים כל כך, שאלה שעליה השיב הרופא "כן" בלא שמץ של חרטה, ואף היה רגוע דיו בשביל לפרט את השיטה בה היו מביאים את אותם ילדים אל מותם, ע"י רעל שעורבב במזונם – מתודה הומאנית, לשיטתו, שכן נחסך מהם הפחד שבציפייה למוות. "הבעיה שלי לא הייתה זה שמישהו היה מטורף מספיק כדי לעשות את זה", מסביר הלנויין, "אלא העובדה שלאף אחד לא הייתה בעיה להתעלם מהעניין. אנשים קראו, ואין תגובה. אפילו לא מכתב מחאה אחד. ובאותו זמן נשלחו 3500 מכתבי מחאה נזעמים כנגד זה שבפעם הראשונה, בשידורי הטלוויזיה האוסטרית, עלה לשידור מגיש שלא לבש עניבה... חשבתי, אולי זה בגלל שהם לא יודעים לקרוא, ולכן פשוט לא הבינו מה הד"ר אמר, אז התקשרתי לאותו מגזין מכובד ומוביל, וביקשתי מהם לתת לי עמוד עבור מכתב גלוי, ואז פשוט ציירתי מה שהדוקטור תיאר: ילדה קטנה, מתה, פניה קבורות בצלחת האוכל. והפלא ופלא, זה כן עורר תגובה. לפתע אנשים החלו לזעום, ונפתח דיון ציבורי אשר לבסוף, שנים לאחר המעשה עצמו, הוביל להתפטרותו של אותו האיש. לפעמים, כנראה, יש לתמונות הרבה יותר כוח."
לנויין, יליד 1948, וטראן ידוע ומוערך של האמנויות הויזואליות, מרבה לעסוק בילדים כקורבנות סבילים לזוועות המתחוללות מסביבם. כמתבטא בעיסוקו הנרחב בשואה היהודית בפרט ובמאורעות המלחמה בכלל, הלנויין מתכתב עם זוועות העתיד, ההווה והעבר באמצעות החלתם של דימויי הפשיזם, האלימות והחורבן על הילדים ועל עולם הילדות, כקורבנותיהם הראשונים והמתבקשים של כל דקירה, חבטה וירייה מזדמנת (או לכל הפחות אלה אשר לא מפספסות את מטרתן). נחוש בדעתו לשבור את האדישות הכללית, המעיקה, מבקש הלנויין להכות, ולהכות חזק – היישר בקדקוד גולגולתו של הצופה החמקן, הרוצה רק לחזור למרחביה המוגנים וכרותי-האונה של שממת הטלוויזיה, בין אם ירצה ובין אם לאו. חדור-שליחות, הוא יעמיס עליו מוות ושכול, שואה ואובדן, שחיתות ורצח, הוא ישרוף את עיניו במגוון הזוועות האפשריות ולו רק כדי לעורר אותו מתרדמתו הנוחה. הוא יהרוג ילדים, על הבד, ויציג את מותם, הוא ישחק בדימויים המכונים "פרובוקטיביים", מתוך ידיעה שלמה שהם אלה שיבלטו על רקע הנוף העירוני המעוקר, הן זה המזוהם של הסמטאות והן זה הסטרילי, של הקניונים ומרכזי הבילוי, מתוך ידיעה שהם אלה שיחוללו את הרעש המבוקש, הנחוץ כדי לשנות משהו. בארסיות אין-קץ, הוא יעביר את המסר שרצה להעביר וישתול אותו עמוק, כך שלא ייעקר, במוחו של הלא-מעוניין בו מלכתחילה. כמו גויה לפניו, הוא יתאר את האימה - ויטיח אותה אל העולם, בתקווה שתפער בור עמוק, עד לבו, ותשליך את כל שניתן להשליך – באופן הישיר ביותר - פנימה. "תמיד הייתה לי בעיה עם אמנות שאתה יכול להבין רק אם יש לך תואר בתולדות האמנות", הוא אומר, "ובעיה עם תיאוריות בכלל... רוב המבקרים והתיאורטיקנים לא מכבדים במיוחד את האמן, ולדעתי חשיבותה של הביקורת באמנות מוערכת יתר על המידה. אמנות אמיתית לא זקוקה להסברים שיאירו את טיבה. אמנות היא לא הגיון, ואין טעם לפנות אליה בכליו של ההיגיון, המוח והמחשבה. האמנות היא עניין רוחני... אמנות אמיתית היא מאתגרת, טעונה, מכשפת, מרגשת ומחרידה בעת ובעונה אחת; יש לה איכות וקסם שאינך יכול להסביר, והוא המושך אותך".
מוות, מגיפה, תעשייתיות חונקת, רחובות אפופי-זוהמה ועשן, התעללות משפחתית ומיניות רדופה, הלנויין מבקש להוביל אותנו לאורכו ולרוחבו של ספקטרום הזוועות שהחוויה האנושית מציעה. מהאפוקליפסה ועד ויאטנם, מליל הבדולח ועד תקופתנו, מעיוותים גנטיים ועד לצלקות מלחמה, מטנק הצבא האוסטרי ועד לאמן השורף את עצמו, הנתקף חרדה, המשוטט לבדו, חסר זהות ושואף רעלים ברחובות הערים המודרניות – מציור לציור, מתמונה לתמונה, מפרפורמנס אחד למשנהו, מסתבר שההבדל אינו גדול כמו שחשבנו: מיתה היא מיתה היא מיתה. נחוש בדעתו להוציא את האדם "הפשוט" מאדישותו הנינוחה, להכותו עד שייאלץ להסתכל סביבו ולראות את העולם בו הוא חי, הלנויין מבקש לשתול את תמונות הזוועה, המלחמה והטבח בכל מקום: בחלונות הראווה, בבתי הקולנוע, על שלטי חוצות, הכפולים מגודלו של אדם... בכוח, אם צריך, הוא יכריח את האדיש להישאר מרותק למראה הקטסטרופה, להתמכר למראה ההרס, לרטוט מעונג למראה האפוקליפסה, נלהב ורתוק ללא-מוצא לנוכח מראה מותנו שלנו, עד שנדע אותה על בוריה ונקבל אותה כחלק אינהרנטי מחיינו – כך, לשיטתו לפחות, אולי גם נצליח - פעם אחת - למנעה.
"האדם הוא... נקודת המוצא, נקודת המרכז ונקודת המטרה של שירה זו, אין בה הרבה מקום לנוף. לעולם אין מציירים או מתארים בה את הנוף, לעולם אין שרים עליו אלא כל כולו מואנש: הוא חרדה, דיכאון, מבוכת-התוהו, שאהספר היהודי הנודד נכסף לחמוק מתוכו; ויער ועץ הם או מקום למתים, או ידיים אחר אלוהים, אחר האינסוף... מועטים בה השמחה והאושר; האהבה היא מכאוב ואשמה. – העבודה נהיית לעינוי-המשמיד-כל-רגש; אפילו שיר היין הוא הודאה-באשמה עמומה וצלילים בהירים ועליזים יותר מתנגנים רק מתוך הגעגועים על גן העדן שאבד לנו ובכל זאת מונח לפנינו." (קורט פינתוס, שם)
עולמם של האמן והמעצב הבריטי רוב מידלטון (אשר אחראי, בין היתר, לעיצוב כמה מעטיפותיהם הטובות יותר של נפלם דת') ושל האירי פול מק'קארול הוא אותו עולם, אך גישתם שונה לחלוטין לזו של האמן האוסטרי. יקום יצירתם הוא זה המשתעבד למהירות המסחררת, בה הדברים משרתים בערבוביה, של הנסיגה מואצת לאחור ושל המוות. עולם זה הוא נוירוטי וחסר מנוחה, תמיד מצוי בדהירה תמידית לעבר צוק העתים כשעל פניו מרוחה מאוזן לאוזן ארשת של הנאה מעושה. עבודותיו של מידלטון הן תצלומי-בזק של התוהו המוחלט השורר בראשו של האדם-אמן, המנסה לקלוט ולהבין כל רושם ורושם, כל חוויה, כל מגע עם הסביבה וכל פיסת אינפורמציה, אך איתרע מזלו ומטבעו הוא רגיש מדי, קולטני מדי, נכון יתר על המידה לשאוף את המציאות הגופריתית אל תוך נחיריו. ההוויה, מנקודת מבט זו, היא של עומס-יתר, של תלישות ונדידה כואבת. מבטו אינו ממוקד, אלא מטושטש ונרעד כאדם הנידון לגלות בכל פעם מחדש את פגמי נפשו, חולשה אחר חולשה אחר חולשה – מבטם של אלה המעדיפים לקרוע את ארובות העיניים בידיהם החשופות מאשר לספוג עוד, המכים ומכים בגולגולת עד זוב פרקי הידיים ולו רק כדי להשתיק את ניקור ספקותיהם. זהו העולם כפי שהוא נראה מנקודת מבטם של האמנים וחולי הנפש, בו פרטים מתאגדים לרקיע אחד של שמיים מאדימים ומאיימים, עולם של פחדים ובעתות, בו עוברים מתים, כחולים ונפוחים צפים באותם מי ביבים דלוחים בהם צפים מטבעות חוץ חסרי ערך, שלדי בניינים חרבים, ערים עתידיות שהן אזורי מלחמה ושדות קרב וערי הווה שהן מפגן ראווה של טרור ביולוגי, פסיכולוגי ואסתטי. האמן כאן הוא סכיזואיד בהכרח, נמלה אובדת וזניחה למרגלות קרסוליו הדוהרים של הזמן, בהמת-משא של חוויות וטראומות, רדוף הזיות על אנשי עסקים בחליפות יוקרה שפניהם עטויות מסיכות גז וגופם מעוות –שותף שקט לריטוטה הפסיכופאתי של העת, הנע ונד ככל אחד אחר, לפי שערי החליפין וערך המטבע, פורץ איתה במחול נוירוטי של פריצה ונסיגה, אל תוך ומחוץ לאדמה . כאן חג הנשר במעגלים, ממתין בסבלנות לריקבונה הסופני של תקופתנו, וביותר מובנים מאחד היא שואפת להיטמע בתוכה. הניוון, ההזנחה, האלימות והאפתיה, היא חוגגת את כולם במפגן של דקדנס פסיכוטי, המתענג על הברגים הנוטפים שמן מכונות, על זיהומם של הרחובות וצפיפותם המחניקה של הסמטאות המזוהמות, המסוגלות לאכלס בתוכן לא יותר מאדם אחד. יצירה זו היא מרתף של דיבוקים ומחלות, של זוועות ורציחות, יצירה זו היא ניהיליזם במיטבו – חסרת מוסר, חסרת עכבות, חסרת דרך; יורה לכל עבר ונהנית מפצפוץ הגופים הנפגעים מן הירייה. ללכת בדרך זו, משמעו של דבר להיטמע לחלוטין בסתירותיה של המערכת, לנצלן לטובתך, להיכנע לקלסטרופוביה הסכיזואידית ולהפוך לחצי-טורף חצי-מכרסם, חיה חסרת מודעות או תודעה, יצור רודף חשקים והתענגויות סוטות עד לכיליונו המאושר. כאן אין טוב ואין רע, ישנו רק טבע שעוות, שהופקר, ישנה רק התשוקה האלימה, החובקת, לכל דבר שאינו בהישג יד.
"ישנם שני סוגים של מהפכות. האחת, המהפכה האסתטית... והשנייה, הפוליטית – שנכשלה. ותודה לאל שנכשלה. אני זוכר את ההיסטריה בקרב הסטודנטים כשגם אני למדתי – כולם רצו להיות כמו צ'ה. היו המאואיסטים והלניניסטים, הטרוצקיסטים והספרטקיסטים וקבוצות אחרות בעלות שמות אידיוטיים דומים – כולן נלחמות אחת כנגד השנייה, כמובן. זה היה כל כך מזויף – כל הדיונים האלה מבוקר עד ערב כיצד לשחרר את מעמד הפועלים. אף אחד מהילדים המפונקים האלה לא עבד בעצמם, אבל זה נתן להם תחושה מרגשת ורומנטית, וככל הנראה גם הרגשת חשיבות עצומה." (גוטפריד הלנויין)
בסוף שנות ה-70, מספר האמן האוסטרי גוטפריד הלנויין, אחזה בו תדהמה עמוקה כשקרא ראיון עם אחד, ד"ר גרוס, אז אחד המומחים הגדולים לרפואה משפטית בווינה. ד"ר גרוס זה היה מופקד על בית-משוגעים בתקופת המלחמה, אשר היה אחראי בין היתר לרציחתם של כמה מאות ילדים חולי נפש, במסגרת תפקידו כאחראי על המוסד. בראיון עצמו, הוא מספר, שאל המראיין את גרוס האם זה נכון כי היה אחראי במישרין למותם של ילדים רבים כל כך, שאלה שעליה השיב הרופא "כן" בלא שמץ של חרטה, ואף היה רגוע דיו בשביל לפרט את השיטה בה היו מביאים את אותם ילדים אל מותם, ע"י רעל שעורבב במזונם – מתודה הומאנית, לשיטתו, שכן נחסך מהם הפחד שבציפייה למוות. "הבעיה שלי לא הייתה זה שמישהו היה מטורף מספיק כדי לעשות את זה", מסביר הלנויין, "אלא העובדה שלאף אחד לא הייתה בעיה להתעלם מהעניין. אנשים קראו, ואין תגובה. אפילו לא מכתב מחאה אחד. ובאותו זמן נשלחו 3500 מכתבי מחאה נזעמים כנגד זה שבפעם הראשונה, בשידורי הטלוויזיה האוסטרית, עלה לשידור מגיש שלא לבש עניבה... חשבתי, אולי זה בגלל שהם לא יודעים לקרוא, ולכן פשוט לא הבינו מה הד"ר אמר, אז התקשרתי לאותו מגזין מכובד ומוביל, וביקשתי מהם לתת לי עמוד עבור מכתב גלוי, ואז פשוט ציירתי מה שהדוקטור תיאר: ילדה קטנה, מתה, פניה קבורות בצלחת האוכל. והפלא ופלא, זה כן עורר תגובה. לפתע אנשים החלו לזעום, ונפתח דיון ציבורי אשר לבסוף, שנים לאחר המעשה עצמו, הוביל להתפטרותו של אותו האיש. לפעמים, כנראה, יש לתמונות הרבה יותר כוח."
הלנויין, יליד 1948, וטראן ידוע ומוערך של האמנויות הויזואליות, מרבה לעסוק בילדים כקורבנות סבילים לזוועות המתחוללות מסביבם. כמתבטא בעיסוקו הנרחב בשואה היהודית בפרט ובמאורעות המלחמה בכלל, הלנויין מתכתב עם זוועות העתיד, ההווה והעבר באמצעות החלתם של דימויי הפשיזם, האלימות והחורבן על הילדים ועל עולם הילדות, כקורבנותיהם הראשונים והמתבקשים של כל דקירה, חבטה וירייה מזדמנת (או לכל הפחות אלה אשר לא מפספסות את מטרתן). נחוש בדעתו לשבור את האדישות הכללית, המעיקה, מבקש הלנויין להכות, ולהכות חזק – היישר בקדקוד גולגולתו של הצופה החמקן, הרוצה רק לחזור למרחביה המוגנים וכרותי-האונה של שממת הטלוויזיה, בין אם ירצה ובין אם לאו. חדור-שליחות, הוא יעמיס עליו מוות ושכול, שואה ואובדן, שחיתות ורצח, הוא ישרוף את עיניו במגוון הזוועות האפשריות ולו רק כדי לעורר אותו מתרדמתו הנוחה. הוא יהרוג ילדים, על הבד, ויציג את מותם, הוא ישחק בדימויים המכונים "פרובוקטיביים", מתוך ידיעה שלמה שהם אלה שיבלטו על רקע הנוף העירוני המעוקר, הן זה המזוהם של הסמטאות והן זה הסטרילי, של הקניונים ומרכזי הבילוי, מתוך ידיעה שהם אלה שיחוללו את הרעש המבוקש, הנחוץ כדי לשנות משהו. בארסיות אין-קץ, הוא יעביר את המסר שרצה להעביר וישתול אותו עמוק, כך שלא ייעקר, במוחו של הלא-מעוניין בו מלכתחילה. כמו גויה לפניו, הוא יתאר את האימה - ויטיח אותה אל העולם, בתקווה שתפער בור עמוק, עד לבו, ותשליך את כל שניתן להשליך – באופן הישיר ביותר - פנימה. "תמיד הייתה לי בעיה עם אמנות שאתה יכול להבין רק אם יש לך תואר בתולדות האמנות", הוא אומר, "ובעיה עם תיאוריות בכלל... רוב המבקרים והתיאורטיקנים לא מכבדים במיוחד את האמן, ולדעתי חשיבותה של הביקורת באמנות מוערכת יתר על המידה. אמנות אמיתית לא זקוקה להסברים שיאירו את טיבה. אמנות היא לא הגיון, ואין טעם לפנות אליה בכליו של ההיגיון, המוח והמחשבה. האמנות היא עניין רוחני... אמנות אמיתית היא מאתגרת, טעונה, מכשפת, מרגשת ומחרידה בעת ובעונה אחת; יש לה איכות וקסם שאינך יכול להסביר, והוא המושך אותך".
מוות, מגיפה, תעשייתיות חונקת, רחובות אפופי-זוהמה ועשן, התעללות משפחתית ומיניות רדופה, הלנויין מבקש להוביל אותנו לאורכו ולרוחבו של ספקטרום הזוועות שהחוויה האנושית מציעה. מהאפוקליפסה ועד ויאטנם, מליל הבדולח ועד תקופתנו, מעיוותים גנטיים ועד לצלקות מלחמה, מטנק הצבא האוסטרי ועד לאמן השורף את עצמו, הנתקף חרדה, המשוטט לבדו, חסר זהות ושואף רעלים ברחובות הערים המודרניות – מציור לציור, מתמונה לתמונה, מפרפורמנס אחד למשנהו, מסתבר שההבדל אינו גדול כמו שחשבנו: מיתה היא מיתה היא מיתה. נחוש בדעתו להוציא את האדם "הפשוט" מאדישותו הנינוחה, להכותו עד שייאלץ להסתכל סביבו ולראות את העולם בו הוא חי, הלנויין מבקש לשתול את תמונות הזוועה, המלחמה והטבח בכל מקום: בחלונות הראווה, בבתי הקולנוע, על שלטי חוצות, הכפולים מגודלו של אדם... בכוח, אם צריך, הוא יכריח את האדיש להישאר מרותק למראה הקטסטרופה, להתמכר למראה ההרס, לרטוט מעונג למראה האפוקליפסה, נלהב ורתוק ללא-מוצא לנוכח מראה מותנו שלנו, עד שנדע אותה על בוריה ונקבל אותה כחלק אינהרנטי מחיינו – כך, לשיטתו לפחות, אולי גם נצליח - פעם אחת - למנעה.




back to the top